למה המערב עיוור?

עיוורונו של המערב בולט בימים אלו של מלחמת רוסיה אוקראינה, שכמו מעוררת אותו שוב אל ריאל פוליטיק של מלחמה מדממת ואכזרית במקום חלומות ה"פיס אנד לאב" של אירופה היאפית, שבו זמנית לתדהמתה מגלה שהיא תלויה במידה רבה ברוסיה, בעיקר למול משק הגז, מה שלא מאפשר להטיל על פוטין סנקציות מכריעות, לפחות כרגע.

והוא בולט פי כמה וכמה בהתנהלות ארה"ב בימים אלו ממש בנוגע להסכם הגרעין עם איראן, המשך זחילתה להסכם כניעה מביש עם איראן על גבה של ישראל, כאשר המתווכת הראשית היא לא אחרת מאשר רוסיה (איך אפשר לעשות עסקים עם מתווך שגרוע לא פחות מהאויבת עצמה?) והיא זו שכרגע מונעת את ההסכם בגלל האינטרסים שלה. האם אין המלחמה האכזרית הזו איתות מספק לשגיאה הברורה המונחת ביסוד ההסכם הנואל הזה? שאם נחייך לאויבים הם יהפכו לפתע למשתפי פעולה?

כיהודי מאמין, אינני חושש באמת, בפרט בערב פורים, המלמד אותנו כי מגדל הקלפים של ההיסטוריה העולמית יכול לקרוס בין רגע, שאין צד נכון להיסטוריה, הצד הנכון הוא להאמין באמת ובטוב שלנו ולפעול לפיהן, וההיסטוריה תלך לכיוון הנכון כי יש לה כוונה ויש לה כיוון, גם אם הכל נראה לקראת כאוס. (האם ניתן לומר זאת אחרי השואה? שאלה קשה, אך כרגע לא אעסוק בה)

מה שמעניין אותי בעיקר הוא הבנת העיוורון המערבי ושורשיו, מה השוחד המסמא את עיני חכמים כאלו? האם שוחד הנוחות? הטווח הקצר למול הטווח הארוך? עצלות מחשבה? ואולי זו סתם נאיביות? אך נראה שעברנו את גבולה של הנאיביות, מדובר כאן בתפיסת חיים שגויה המעוורת, כפשוטו, את עיני רבות ממדינות המערב.

ולא, אינני מדבר כאן על מערכות הערכים, על דמוקרטים ורפובליקנים, פרוגרסיביות ושמרנות, על כך האריכו רבים וטובים. ברצוני להבין את השורש הפסיכולוגי-רוחני לעיוורון הזה, ואולי גם ללמוד מכך לקח חשוב לחיינו.

שמעתי פעם משפט מהרב בזנסון- משפיע ברסלבי יקר שאני מעריך מאוד: האירופים חושבים שהם כבר הגיעו לגן עדן. משפט זה נחקק בי כי באמת יש בו הרבה יותר מניתוח גיאופוליטי, הוא תמצית מזוקקת של ההשקפה של המערב, וגם רמז על האשליה שבתפיסתו. השורש לטעות המתמשכת והכמעט אבסורדית ברמה הגאו פוליטית נעוץ עמוקות באורח החיים היומיומי של אדם פרטי במערב, בשאיפת הנוחות האסתטית המחליפה בעידננו כמעט לחלוטין את שאיפת המשמעות.

ולא, היא לא באה מאגואיזם צרוף, מחשבה כזו תהיה פתרון קל מידי שלא ילמד אותנו דבר, היא באה מהמחשבה שניתן "לדחוק את הקץ", שהיצר הרע של האלימות גם הוא מת כבר, שאם נרצה, באמצעות שיתוף פעולה ומערכות חיים מבוססות, נוכל להביא גאולה ללא משיח, עושר ושגשוג מתמיד שינבעו רק מהבנתם של בני האדם שההסכמה משתלמת ושהאגו אינו משתלם, שהוא מביא חורבן לכל הצדדים, ההנחה שבעולם כזה שווה "לכבוש את האגו" ובלתי משתלם כל כך שלא לעשות זאת, ולכן ההנחה היא שזה גם לא יקרה, זה צריך להיות מספיק משתלם, זה הכל. זו לא טענה תועלתנית גרידא, יש בה פן מוסרי אמתי, הבנה זו שאם כולנו נשאף לרווחה, בשאיפה משותפת, הדבר אכן יקרה, היא הבנה גדולה ובעלת ערך עצמי.

אבל לא, אנו כבר רואים שהסנקציות לא עוצרות את רוסיה מלהשיג את מבוקשה ומהאלימות להרים ראש ולהרוג עוד ועוד באכזריות לא נתפסת, ממש כמו פעם, בעוד רוסיה חוזרת לאחור מכל הבחינות. איזה מופע בלתי רציונלי זה? זה לא מובן ולכן בעיני המערב גם לא אפשרי, זה מין חזיון בלהות שאין לצפותו, היטלריזם דמוני כזה, שד שקפץ מהבקבוק, אך בשום אופן לא אירוע רציונלי שניתן לצפותו. (היחיד במערב שהתייחס ברצינות לרוסיה הוא דונלד טרמפ, שהוא בעצמו דמון אצל רבים במערב..).

אך למרבה הצער זהו ארוע רציונלי בהחלט, הכאב הכלכלי אינו בהכרח גדול מהאגו טריפ שלנו, להיפך, זו הנחה מערבית מסורסת שיש בה פן של ניוון, וגם הרבה מוזיקה של שופן וניחוח טרקלינים מהודרים, אך לא ממש משקפת את עומק המציאות האנושית.

אפשר להסתכל על כך כמין מאזן של כוחות, האדם אינו מעוניין רק ברווחה, הוא רוצה לחיות, להתבטא, לקבל מקום והכוח של האלימות, הכה יסודי מאז קין והבל, הוא כוח אנושי בסיסי, הוא היצר היסודי שלנו לחיים, לשלוט ולהשיג עוד ועוד תוך דריסת כל מי שמפריע לנו ותוך שיעבוד וניצול של החלש מאיתנו. מה אם כן יכול לגבור על הכח הזה? האם הבנה שכלית של האינטרסים העמוקים של העולם היא כוח נגד משמעותי באמת? מהו אם כן הכוח שיכול לגבור על האינטרס של הרוע? הלא זהו היצר הטוב, הכוח של הטוב, הרוח שאותה אין לנצח.

אך מהם יסודותיה של הרוח האנושית שאין לערערה? שגם הכוח הדמוני ביותר, שגם שאיפת הרוע הבזויה של האדם כמו של החיה אינו יכול לה? האם הרוח הזו קיימת כיום במערב? האם יש למערב כוח מוסרי נגדי למול האלימות החייתית של הדוב הרוסי? זו השאלה האמיתית כיום, שבלעדיה לא יכון שלום אמת בעולם, המוסריות ה"פרווה" מבית היוצר של אירופה אין בה אותה גבורה שיש לאלימות, אין בה כח חיים של ממש. יש בה רצון טוב, אבל במידה כה זעירה, רצון שמספיק לחיים אולי, אך כנראה לא להילחם על אותם החיים עד הסוף.

הרוח האנושית ניזונה רק ממשמעות, מחיים שמבינים את עצמם כנושאים משהו גדול מעצמם, שהחירות אינה רק חירות לחיות את החיים בנעימות וברוגע, אלא חיים מתוך מודעות לכך שהחיים עצמם הם מושא של קדושה, שהאהבה, הילדים, העבודה, היצירה למען העולם, היצירתיות, כל אלו, עליהם נלחמים עכשיו האוקראינים, הם קדושים, קדושים ויקרים כל כך, אלוקיים ממש ולכן כה חשוב גם לתקן אותם, ממש כמו הנביא חבקוק: "על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור ואצפה לראות מה ידבר בי ומה אשיב על תוכחתי".

אולי זו, "הזעקה הבלתי נשמעת למשמעות" בלשונו של ויקטור פרנקל, היא הרוח החסרה. זו הרוח שתנצח כל כח, הטוב שינצח את הרוע, טוב ששווה להילחם ולמות עבורו. כי רק חיים שגדולים מהחיים הם חיים לאמיתם.

כל עוד שהעולם לא יחיה כך לא תהיה גאולת אמת. רק טוב שיש בו כוח חיים גדול מהרוע, יוכל להכריע את העולם לתמיד, לכף זכות.

הגאולה שייכת לאלו שמוכנים לישא את משא התיקון, המאמינים באוטופיה של "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" ושואפים לה, אך מוכנים לראות בעין נכוחה את הדרוש תיקון וליטול עליו אחריות, לראות את העולם כפרויקט שלא נשלם, והוא קורא לנו בכל יום מחדש להשלימו עוד ועוד, כי החיים קוראים להם לפעולה. זהו כוח הדחף היחידי שינצח את שטני העידן שלנו.