לא תעשון כן לה' אלוהיכם-חוויה דתית יהודית

בפרשת השבוע החולף, פרשת ראה, מלמדת התורה על אופיה וטיבה השונה במודגש של עבודת האל היהודית, על המרחק ההכרחי שלה מן הקודש, על איסור העבודה על כל עץ וגבעה גם אם היא לשם שמים, על החתירה לאחדות, אחדות למול הקודש "המקום אשר יבחר ה' אלוהיך באחד שבטיך" יחד עם אחדות עם החברה שסביבנו ושיתופו של הגר והעני עמך. כל אלו מורים על האופי המיוחד והשונה של עבודת אלוהים אמיתית

אחד הדברים הבולטים כאן הוא היעדר הרשות לסמוך בנוגע לחוויותינו הדתיות על האינטואיציה ועל יושרת הלב-ה"קומון סנס" שלנו. האל מבקש כי לא נעשה את הישר בעינינו אלא את הישר בעיניו, נלך לא למקומות שבחרנו לו "על כל הר גבוה ועץ רענן" אלא למקום היחיד בו האל בחר "והלכת אל המקום אשר יבחר ה'"

משה אומר לנו מפי ה', כי עבודת ה' שתיסמך על התחושות הטבעיות שלנו תגיע בהכרח לעבודה זרה או קרוב לה, כי ההיסמכות על הסובייקטיביות ועל התחושה האישית מכזיבה תמיד, ולעולם לא תגיע לעבודת האל האחד המייצג את המכלול, את המציאות האובייקטיבית והלא יחסית.

הרוחניות בעידן החדש נראית לכאורה אלילית מאוד במובן הזה, היא נסמכת בכל כולה על חיפוש החוויה הרוחנית, על איך זה נוגע בי, מה זה עושה לי, חיפוש עצמי, experience רגש, ובעיני, מכאן גם טעויותיה הקשות, מוכנותה לוותר על השכל ואי הערכתה את החכמה לא מאפשרים לה לקבל מורכבות והיקף תרבותי עשיר יותר. אך מה שמטריד אותי הוא האם אין תנועה זו ביסודה מנוגדת לרוח התורה?

אך האם באמת התורה מביעה ניגוד לעצם החוויה הדתית? נראה שהיא מבקשת לדייק את החוויה הזו או נכון יותר, לשנות את כיוונה, התורה מבקשת ללמד אותנו כי עבודת האל הסובייקטיבית, הנשענת על התחושה האישית המיידית היא לאמיתו של דבר שוללת את עצמיותו של האדם, ואילו עבודת האל המתגלה, הבוחר עבורנו את המקום אליו נעלה, היא עבודה שבסופו של יום מאפשרת ביטוי נעלה לעצמיותנו, ובסופו של דבר גם לחוויות שלנו. העבודה לכוח שאנו מזהים במציאות, ההתמסרות לחוויה כי היא נוכחת במציאות, היא למעשה שעבוד של הרוח לנוכחות הכפויה עלינו, היא כאן והיא "דורשת" התייחסות וההתמסרות אליה היא בעצם התמכרות, מכירת עצמיותנו ושעבודה בעבור אותו רגש כלפי משהו, רגש המהווה מפגש עם כוח במציאות, ולפיכך מה שנראה ביטוי של האישיות שלנו היא למעשה השתעבדות מוחלטת שלה אל מה שמופיע.

ואילו האל המתגלה, מבקש מאיתנו דווקא את המרחק, "כי ירחק ממך המקום", גם בהר סיני הוא מזהיר את העם חזור והזהר: התרחקו, אל תתקרבו כי זו סכנה לחייכם, ואם שם זו סכנה פיזית, כאן בפרשתנו מדובר בסכנה רוחנית, המקום אותו האל בוחר הוא מקום אחד בלבד, "באחד שבטיך" ו"שם תעלה עולותיך" המטרה היא שתעלה, שתדרוש, שתיצור את עולמך כעולם מקודש ומלא בנוכחות האל. וממילא, האל אינו מכריח אותנו לעבוד אותו, ושכינתו אף היא תלויה ועומדת בכך שאנו ננכיח אותו, נדרוש אותו "לשכנו תדרשו ובאת שמה" אם לא תדרוש, לא תשכון השכינה, לא "למשכנו" נאמר אלא "לשכנו" תדרשו את משכנו בעבור ישכון הוא.

בשל כך, עבודת ה' באופייה הזה היא עבודה הנובעת מתוך האדם, מתוך עצמיותו, היראה היא רק הופעת האל הראשונית, מפי הגבורה, ואולם בהפנמתה נאמר "ואהבת" ואהבה זו יוצאת מן הלב ומתפשטת בכל מעגלי חיינו, ודיברת בם, ושננתם לבניך, וקשרתם לאות על ידיך, וכתבתם על מזוזות ביתך, ובשעריך. עבודת ה' של ספר דברים היא מן הפנים אל החוץ, עניינה ביצירת מעגלי חיים המתרחבים והולכים, זו עבודת ה' הבוגרת, המביאה את נוכחות ה' מתוך עצמיותנו, ובשל כך גבולנו הולך ורחב "כי ירחיב ה' אלוהיך את גבולך.. בכל אוות נפשך תאכל בשר" גם אכילת התאווה הופכת לחלק ממעגלי הקדושה.

זה יסודה העמוק ביותר של עבודת ה' בהנחייתה של תורת משה, השיתוף הזה שבין שמים לארץ, בין אדם לאלוהיו, אלוהים זקוק לאדם בכדי לשכון בעולמו, והאדם מביא את נוכחותו לארצו שלו, אך אין זה מעשה ידיו, הוא מכין את הכלי ואזי האל בא ושורה, בוחר את מקומו בין אלו שמצאו חן בעיניו.

עבודת ה' המשורטטת כאן, שהיא להבנתי בדרך בה התורה מנחה אותנו, היא מורכבת, נותנת מצד אחד מקום של ביטוי לעצמיותינו והיא מבקשת את האהבה שלנו מעומק ליבנו, אך מצד שני היא מבקשת משהו עמוק יותר מאשר החוויה השטחית, היא מבקשת מאיתנו ליצור מערכת בה הנוכחות תוכל להופיע.

סוף דבר, אם החיפוש הרוחני מאפשר היסמכות בלעדית על החוויה אזי אין לו מקום בתורה, אך השורש לחיפוש החוויה כיום להבנתי אינו נובע משטחיות אלא דווקא מבקשה עמוקה מאוד, בקשה לחוש את החיים עצמם ללא מחיצות, לבוא במגע עם הממשי, וכנגד בקשה זו אין לתורה דבר, ולהיפך, המפגש הזה הוא הציפייה שלנו כיהודים לחידוש הנבואה, אך התורה מלמדת אותנו שהמפגש הזה צריך להיות על בסיס הכלים שנבנה, ואזי יוכל האל לשכון כאן, אצלנו ובתוכנו, עלינו להיות ראויים למשכנו, עלינו להפוך את העולם לכזה שראוי כי השכינה תשרה בו, ואזי תשרה היא ונחוש בה ברמה הממשית ביותר, אך לעולם תהיה התנועה מן הפנים אל החוץ.

מעשה ידינו יתברך בכך שתשרה בו שכינה, זו ברכת החיים היהודית "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו"