ארץ אשר עיני אלוהיך בה

ימים קשים מנשוא, אנו, יהודים בישראל, מתגלגלים מאסון לאסון במדרון בלתי אפשרי, הקול אינו מרפה מאיתנו, דורש שנלמד, שנקשיב. די בכך אם נאמר כי יש להסס אם היציאה מהקורונה היתה לטובה, וכבר נבין את מצבנו.

האסונות הללו אינם עומדים בפני עצמם, כל הארועים הקורים עכשיו מציפים בעיות שהדחקנו שנים, חוליים עמוקים הקיימים בתוכינו והעדפנו לשכוח בגישת "סמוך על סמוך" הידועה לשמצה, גם באסון מירון שכה מהר נשכח בלהט הארועים האחרונים וגם הפרעות המזויעות בהיקף כה נרחב, מטחי הטילים, בכולם היתה הכתובת על הקיר, ולא במליצה, על כולם היו דוחות על גבי דוחות ואנשים שמעדיפים להתעלם, בעיית ערביי ישראל לא נולדה אתמול, ומעט אלו שעינם פקוחה ולא מוכנים להדחיק, כבר התריעו על כך מזה שנים, על כך שדו קיום הוא מכבסת מילים ועל ההתחמשות הגוברת, על האוטונומיה שהם לוקחים לעצמם באוזלת יד המשטרה.

כל זה מתערבב גם עם הבעיה הפוליטית והמשבר הסבוך שאנו שרויים בו מזה זמן רב

קשה לדבר בימים אלו, מה שקורה הוא דרמטי וישפיע עמוקות על הקיום שלנו כאן בתקופות הבאות, הדברים אינם כפי שהיו אתמול והכלים שלנו לשנות את זה אולי קיימים, אבל בינתים אנחנו כנראה לא רוצים בכך עדיין.

ההדחקה אינה רק טקטית, גם ההדחקה הטקטית של בעיות רבות היא תוצאה של הדחקה עמוקה של בעיות זהות, ומחשבה שאם נרצה-יהיה העולם שטוח, שטוח מדתות, שטוח מלאומנות ואגו לאומי, שטוח ממורכבות ונענה לאזורי הנוחות שלנו, העיקר הוא שנוכל לחיות בנוחות ולהעביר כאן את 70 שנותינו

אין מנוס מלהסתכל כאן ולראות את היד הנעלמה, את זאת שהארץ הזו אינה סובלת אי דיוקים. אם כך קורה לנו, אם קמים שטנים כאלו עלינו, נראה שאינו מדוייקים דיינו, ואולי זה בלשון המעטה, אולי גם סטייה בלתי נסבלת ממה שמצופה מאיתנו, אולי משהו יסודי מאוד רקוב אצלנו, שאינו קשור בהכרח לצד פוליטי (למרות חשיבות הסוגיות הפוליטיות וזאת שהן כוללות שאלות ערכיות עמוקות ביותר, איני חושב להתעלם מכך) משהו שקשור לשאלה הבסיסית של איך קיומנו כאן בארץ אמור להיות, והאם אנו נמצאים בכלל בכיוון הזה או מתפזרים לכל עבר, כל אחד ואזור הנוחות שלו, כל אחד וצרור האמונות שאיתן נולד ואיתן ימות.

הרי למה שונאים אותנו? האם אין זה בגלל השנאה שבתוכינו? האם אין השנאה שמבחוץ איתות למשהו שאינו בסדר בנו? לאי שלמות הקיימת בתוכינו?

האם אנו בכלל בכיוון של חיים כפי שהם צריכים להיות? האם הקשר שלנו עם השכן מסתכם יותר משלום חטוף? האם יש לנו זמן לילד שמישיר אלינו מבט בסדר יומינו החטוף בין העבודה או התפילה לסמרטפון? האם אנו חושבים על סביבתינו, על נתינה וקבלה הדדית בדרכנו לקניון הגדול לצרוך עוד ועוד? האם אנו דואגים לעולם הזה, לאדמה שקיבלנו או שאנו מבקשים לנצל אותה עד תום כמו חיות טרף במסוה אדם האם אנו באמת מעורבים חברתית, בדרכנו אל הרביצה מול המסך? האם מה שאנו רואים על המסך משקף את אנושיותינו? וגם אם אנו חשים בצרימה, אנו פשוט מחליפים לערוץ המקביל במקום להבין שהצפייה שלנו איננה פסיבית, היא השתתפות פעילה באלימות המנומסת של התקשורת, וכמו שאמר מאיר אריאל "אתה יורה ויורה"

"כל הקולוסיאום הכל עולמי הזה עם חלונות ההצצה אל הזירה, המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף ודם מציף את תת ההכרה. תחליף תחנות, תמיר ערוצים, תשוטט כאוות נפשך בעולם. תחשוב שאתה מחוץ לכל זה, לא נוגע לך, זה שם. אבל בינתיים בעצם מה שקורה, זה שאתה עוד אחד שיורה ויורה, מתרגל לחסל בלחיצת כפתור חיית טרף, גלדיאטור". (מאיר אריאל. מתוך אלבומו "רישומי פחם")

הקשב שלי כאן הוא שדרוש כאן שינוי קולקטיבי עמוק, התנ"ך מלמד אותנו שעם ישראל לא יושב על ארצו סתם כך, שאנו זקוקים להקשבה מה הארץ הזו מבקשת מאיתנו בכדי שלא תימלא בדם, בכדי שלא תבקש חלילה להקיא אותנו. ושינוי שכזה לא יקרה אם אני ואתה לא נשתנה, ואם נשתנה אנו, אם נצרוך קצת פחות תקשורת, אם נהיה מחוברים קצת יותר לאלוקים, לאדם ולאדמה, אם נהיה קצת יותר רגישים לסביבתינו, קצת פחות מתבצרים באזורי הנוחות שלנו, אם נסכין לקחת הכרעות חיים השונות מעט מסביבתינו, קצת יותר שפויות, אם נשתנה אנו, אני ואתה נשנה את העולם

בתקוה כנה לימים טובים יותר

תגובה אחת על “ארץ אשר עיני אלוהיך בה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

ליצור אתר אינטרנט אישי בעזרת WordPress.com
להתחיל
%d בלוגרים אהבו את זה: