על הדינמיקה המסוכנת של מאבקי אגו ומה הסיבה שאנחנו שונאים פוליטיקה

דומה שבעידן הזה, ספינתינו הקטנטונת ששמה מדינת ישראל נמצאת בכאוס פנימי שטרם נראה בה, דווקא בימי קורונה, בהם לכאורה היינו צריכים לראות מפגן של אחדות ולכידות כפי שיהודים יודעים היטב לייצר, וכפי שאנו כבר רגילים לראות בימי מלחמה, בהם הסולידריות החברתית באה לידי ביטוי ביתר שאת, כעת נראה ההיפך הגמור, מאבקי ענק פוליטיים מיותרים, שאינם מנוהלים רק על ידי פוליטיקאים והציבור שותף להם במידה זו או אחרת, הפגנות ענק שלא בזמנן, כל אלו משבשים את המהלך התקין של המאבק בקורונה ומזיקים נזק של ממש לטווח הארוך, בתקוה שנתבדה.

השאלה שאני שואל היא מה המניע, לא למריבה עצמה, שתמיד יש לה סיבות צודקות או לא שהתניעו אותה, אלא מה גורם לאנשים להיכנס למחול טירוף שכזה, שאינו מועיל לאף צד, ניתן לשאול שאלה זו על מאבקי אגו פרטיים, שלפעמים מתנהלים גם בתוך המשפחה וגורמים נזק עצום לכולה פי כמה מהרווח הפוטנציאלי של נצחון אחד הצדדים, קל וחומר כאן, בויכוח הפוליטי, שאינני רוצה להיכנס כאן לשאלת הצדק עם מי, נראה הויכוח הזה כמפלצת שאיבדה גבולות של שפיות, שהרי נזקיה נרחבים בהרבה מאשר הרווח שבנצחון אחד הצדדים, וזה הסימן הטוב ביותר לאיבוד גבולות השפיות, אנו פועלים בסופו של דבר נגד עצמנו.

אז זהו, שמאבקי אגו יש להם דינמיקה מסוכנת מאוד, שהיא האשמת הצד השני, ממש כמו הילדים שכל אחד אומר: הוא התחיל, כל צד רואה את עצמו כנפגע וכ"צודק" ועל כן כזה שצריך להילחם על ה"צדק" שלו עד תום, הוא הרי הקורבן. אבל בדרך זו, הוא למעשה מקרב את הפגיעה בו עוד יותר, כאשר אתה נתקל באגו מולך, ואתה מגיב לו באותה הדרך, על אותו מישור של כעס ופגיעות בלא מודעות למשמעות של הסיטואציה ובלא יכולת להסתכל מבחוץ, אתה למעשה מזין את הפגיעה שכוונה אליך, כי השני מכוון בדיוק למקום הזה, לזכות בעליונות עליך, או בתחושה שהוא מסוגל לפגוע בך או לחדור לחייך, ובכך, בעצם התגובה שלך, נתת לו את הזדמנות הפז בכדי להצליח, כעת מי ינצח זה כבר פחות משנה, וגם מי התחיל זה כבר לא רלוונטי, שתי הצדדים הם חלק מהמאבק הזה, מאבק על צדק מדומה, ולמעשה, זהו מאבק של שתי אגואים המבקשים להחליף את מקום האל ומבקשים להתקיים כאדוני העולם.

יש לרבי נחמן תורה קצרה שממחישה זאת בדרך נפלאה: מה קורה כשאדם בא לריב איתך? הוא דומה למי שחופר מחילת עפר לכיוון ביתך, אם אתה משיב לו באותה מטבע, אתה בעצם כמו עוזר לו לחפור מהצד השני וכך להגיע מהר יותר למטרתו, אך אם אתה שותק, אם אינך מוכן ליטול חלק במאבק ואתה מתגבר על יצר ההתנצחות שבך, אתה דומה למי ששופך עפר על המחילה עד שהיא נסתמת על ראשו של מי שניסה לחפור אותה. משל זה מביא ר' נחמן כפרשנות מקורית כדרכו לפסוק "ונפשי כעפר לכל תהיה" בזמן שאדם שם את עצמו כעפר שהכל דורכים עליו, אזי הוא למעשה מונע את אפשרות הפגיעה בו.

אז למה הפוליטיקה הופכת לכה מפלצתית, עד שמאבקי האגו בה מבקשים להטביע את ספינתינו? למה גם אלו שברמה האישית אינם נגועים באהבת יריבות והם אנשים שמחפשים צדק וטוב, מידרדרים לקחת חלק בעימותים פוליטיים שהדינמיקה שלהם היא זהה? למה הפוליטיקה כה נגועה במחלה הזו עד שאנחנו כה מתעבים את הפוליטיקה והפוליטיקאים כאחד וכבר נוטים לא להאמין באפשרותה להיות מתוקנת?

נדמה שזה בעיקר בגלל שהחברה בכללה היא מעין "אגו קולקטיבי", שעוצמת העיוורון ואי המודעות שלו גדולה לאין שיעור מהאגו הפרטי של אדם אחד, אנשים פרטיים מעצם היותם יחידים יש להם יותר הכרה במגבלות וצניעות טבעית, וגם ניסיון חיים שעל פי רוב ממתן אותנו, רובנו לא חשים בנוח להיות במצב מתמשך של מאבק וחשים שאיננו צודקים תמיד. אך העדר כעדר, ומייצגיו בפוליטיקה, שלמעשה מייצגים את ה"אגו הקולקטיבי" הלא מתוקן, אכן מתנהלים כך, בעיוורון מוחלט, בלי מודעות לעצמם, בלי יכולת להסתכל על עצמם ולהודות על האמת כשזה נצרך. אז בעבר, האלימות הפוליטית היתה באה לידי ביטוי בהרג המוני של רודנים ובמלחמות המוניות, וכיום, מצבנו אולי טוב יותר, אך אותה אלימות עיוורת של ההמון באה לידי ביטוי בדרכים מעט פחות וולגריות, אך האמונה העיוורת של הצדדים בצדקת דרכם אינה בהכרח פחותה, זה לא מגזר מסויים או כל צד שהוא, זה אנחנו כמדינה, אנחנו כאומה, כאנושות. המחלה היא של כולנו-חד משמעית.

האשליה במצב זה לובשת צורה עוצמתית ומסוכנת בהרבה, כי אם אני בא בשם הקבוצה שלי אז כנראה שזה בסדר, זה לא ויכוח קטנוני, אלא כזה העומד ברומם של ערכים, אך זו אשליה, במקום לעבוד את עצמי אני עובד את קבוצת השיוך שלי, זה באמת הרבה יותר עוצמתי, ואולי גם הרבה יותר ממכר, הרציונליזציה השטנית הזו עובדת עלינו יותר משחשבנו, אך היא בסך הכל שקר גדול יותר.

יש שיאמרו, יש כאן ויכוח אמיתי, ערכים שעומדים למבחן, זה אינו ויכוח אגו סתמי אלא דיון על צביונה של המדינה, ולפיכך הוא חשוב והכרחי, אך יש איזשהו קו גבול, אולי מעומעם משהו בין מחלוקת ערכית למאבקי כוח, לי ברור שהגבול הזה נחצה מזמן, ושבעצם, הויכוח כאן הוא בעצם מאבק כוח בין שתי קבוצות, עם שתי אזורי נוחות שונים שנאבקים על אזור המחיה שלהם, אם זה הויכוח בין דתיים לחילונים, אז מה שנחשב אצל חילוני לחיים טובים ונוחים עבורו, הוא דחיקת רגליו של הדתי/חרדי וכן להיפך, ובמדינה כה קטנה, זה פשוט מעורר מאבק, מאבק על משאבים ושליטה שאין מאחוריו כל ערכיות.

וכבר אמרו חז"ל, מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ומחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. בתקוה לפחות שסופם של המתווכחים להתקיים, סוף כזה יתקיים רק כשנחליט כולנו לחיות, יחד.

ככל שיהיו יותר ויותר אנשים שלא יוכלו להזדהות בשום צורה עם מאבק מהסוג הזה, לא בחייהם הפרטיים וגם לא בחיים הציבוריים, ה"אגו הקולקטיבי" גם הוא יעבור שינוי, שכן כרגע הוא חולה, כאשר נבריא, מאבקים מהסוג הזה יחדלו מלהיות, יש דרך אחרת, מטורפת פחות ואחראית יותר בכדי להשיג דברים שחשובים לנו, ומאבק מהסוג הזה הוא בעצם רצח הדדי של שתי הצדדים

אני בהחלט חושב שמה שמתרחש כעת קורא לנו לתיקון אישי וציבורי כאחד, עלינו להבין את הדינמיקה ההרסנית של האגו בחיינו, ואת ההכרח להתעלות מעליו, לחיות למען מטרות נעלות, כל אחד לפי תפיסת עולמו, אך לא למען האדרת עצמנו, וגם לא הקבוצה שלנו, מטרה נוחה וכביכול מעודנת יותר לאחיזה מעוותת באגו, אישי או קבוצתי, שניהם אלילים שאנחנו עובדים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

ליצור אתר אינטרנט אישי בעזרת WordPress.com
להתחיל
%d בלוגרים אהבו את זה: