קול שאינו נשמע

אנסה לתאר כאן את הסיבה שדוחפת אותי לפתוח את הבלוג הזה:

בתקופה זו-זמן קורונה העולם עובר שינוי, קצב החיים נעצר לרגע ודברים שהורגלנו בהם זה שנים משתנים. השאלה הרת הגורל היא האם נלמד מזה משהו לטווח הארוך.

האם קורונה תהיה אפיזודה חולפת? עבורי ועבור רבים מאיתנו היא לא יכולה להיות כזו, עבורי ועבור רבים היא מורגשת כתרפיה, כהזמנה עמוקה לריפוי של חיים המתנהלים במין טרוף שהפך לנורמה.

אחד השינויים המשמעותיים שחווינו הוא הצעד הקיצוני של סגירת בתי הכנסת, שינוי שהיווה אתגר לחיי הדת היומיומיים. אצל הרבה אנשים נחווה הדבר כהפרעה קיצונית במהלך החיים התקין, סדר היום של אדם דתי בנוי בחלק נכבד על בית הכנסת, כמקום תפילה, לימוד, התכנסות חברתית ושיחת רעים, וסגירתו קשה בהרבה מסגירת בתי הקפה ומקומות הבילוי עבור אדם חילוני.

אך עבורי, וכך גם עבור מספר לא מבוטל של אנשים בסביבתי וכנראה שגם במקומות אחרים, הדבר הורגש כהזדמנות, ערעור של סדרים ישנים שאיבדו הרבה ממשמעותם והפכו לשגרה חסרת חיים. במיוחד בנוגע לתפילה.

התפילה במרפסות ובחצרות הבתים, תפילה באויר השמים ובין העצים, השיתופיות של בני המשפחה בתפילה ביתית, ואפילו התפילה ביחידות שנכפתה עלינו פעמים רבות, כל אלו העצימו פתאום חוויה נשכחת של תפילה ממשית וחיה, תפילה שאינה חלק מריטואל יומיומי עם קצב קבוע, תפילה שאצל רבים מאיתנו הפכה מזמן למלמול, לפתע קיבלה חיים חדשים, התפילה הובנה שוב כמה שהיא באמת: חיבור ושיח ישיר וספונטני עם האל.

אין זו הבנה מודרנית/סובייקטיבית של מעשה התפילה, זו כבר אמת שנקבעה בפי חכמי המשנה והתלמוד "אל תעש תפילתך קבע, עשה תפילתך תחנונים"

היתה כאן גם הבנה מחודשת בתפקידם של בתי הכנסת, בעיקר ברגע החזרה שגם הוא היה דרמטי ומרגש עבור רבים מאיתנו. בית הכנסת אינו רק מקום שנועד לקיום טקסי הדת שלנו, בית הכנסת הוא מקום מיוחד הנועד להתייחדות עם האל, מקום הנעלה משגרת החיים ומאפשר מרחב לתפילה להתרחש, בעוד שבתי הכנסת בתפקודם כיום מהוים הרבה פעמים את ההיפך הגמור.

האמת כי בעבר, בזמן חז"ל היה בית הכנסת מקום המיוחד לתפילה בלבד ואילו הלימוד נעשה בבית המדרש (כפי שמקובל באיסלאם עד היום), ורק תלמידי החכמים שבית המדרש היווה בית עבורם היו מתפללים בתוך בית המדרש. וכך נשמר אופיו המיוחד של בית הכנסת כבית מכובד הנועד להתייחדות עם האל ולהתרוממות טפח וטפחיים מעל מעמסת חיי היומיום

זה רק אחד הדברים -דבר שהיה ועודנו משמעותי עבורי- שחשתי כי הקורונה קוראת לנו לשינוי, ישנם קולות רבים שהבריאה שולחת לנו בדמות ארועים מסויימים העוברים עלינו או התפתחויות היסטוריות מסויימות, וכולם מצביעים לנו על כיוון מסויים שעלינו לצעוד בו, כיוון חדש שלא בהכרח צעדנו בו קודם, אותן קולות שחכמי החסידות קראו "רצון ה' שבכל זמן ועת" רצון ה' אינו רק בדברות הקבועות והחקוקות בסלע, בלא תרצח ולא תגנוב שהם אמירות אוניברסליות בלתי ניתנות להחלפה ולשינוי, קול ה' נשמע בכל דור, בכל תקופה באופן אחר, ועלינו להיות קשובים לו ולו בכדי שחיינו לא יהיו מקובעים בהרגלים שלנו וברוטינת היומיום השוטפת אותנו, בכדי שיהיה בחיינו חידוש ונהיה כמעיין נובע של חיים ולא כנחל חרב, הן במרחבי הקודש והן בחיי החולין שלנו, בכל מקום נשמע הקול האלו-הי, שאינו קשור דווקא למרחבים הדתיים.

הרצון לבטא קול זה, והדחיפות שחשתי קשורה בכך שחשתי עמוקות שאין לקול הזה במה מספיקה, שאנשים אינם תופסים הזדמנות כה נדירה כתקופה זו, ואינם שומעים את הקול הזה, אינם קשובים לו דים. הרבנים ומורי הדור, שאין לי תלונות אליהם, הורו להקפיד יותר על איסור הדיבור בבית הכנסת, אולי זהו תפקידם, אך אני חווה במסר זה החמצה רבתי של ההזדמנות ההיסטורית הזו, שאין צורך בה להעמיס באיסורים נוספים שבין כה וכה לא ממש יישמעו, אלא להחזיר את התפילה למקומה האינטימי, מקום של אהבה.

בתקוה שבלוג זה יקדם במעט את הקולות-קולות הזמן לבמה מרכזית יותר בעולם הרוחני והדתי שלנו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

ליצור אתר אינטרנט אישי בעזרת WordPress.com
להתחיל
%d בלוגרים אהבו את זה: